<h1>ספר האסופות מכת"י — ליקוטין ופסקים מספר ראבי"ה הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף ל.</h2>
עוד זה מספ' אבי"ה פסק לפר"ש אם נתן ישראל יין להטעים הקדירה ונגע בה קודם בישול גוי מותרת בהנאה ולא לאכילה, ואמנם לא ידענא מנא ליה דיין מבושל ואלונתית של גוים אסורין משום תערובת יין נסך בשתיה כיון דלא מנסך ליה ונר' דמותר אפילו בשתיה אלונתית כמו יין מבושל, וכן קבל מאביו רבי' יואל הלוי. אם נתן חומץ בקדירה ונגע בו גוי קודם תבשיל מותר באכילה אפילו לדברי רבנן דחומץ שלנו מוכחא שמעתא דאין בו משום יין נסך אלא דנהוג אבותינו בו חומרא דלא ליתי לאיחלופי ביין נסך הילכך בתערובת אין להחמיר כל כך. והדתנן [ע"ג ע"א] יין במים בנותן טעם התם בשנעשה כבר נסך ושוב נפל למים.
<h2>דף לא.</h2>
הילכות יין נסך. המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה. ורבי' שמו' כתב בזמן הזה אין יודעין בטיב ניסוך ויינן שרי בהנאה כתינוק בן יומו, ועל זה סמכו ישר' לקחת יינם בחובם, ואי משהי ליה נסמן החבית דילמא אתי ביה לידי תקלה. ורבי' יצחק ב"ר יהוד' השיב שאם קבלו ישראל בחובו אסור בהנאה אבל אם הניחו ישר' ברשות גוי ומכרן ישר' ברשות הגוי ועל ידי גוי מותר בדמיו דאפשר להערים כדתני' [בע"א] גר וגוי שירשו את אביהם גוי וכו', וכי מעיינת בה לאו ראייה ברורה היא. ורבי' אב"ן או' [כשם] שהתרנו משא ומתן עמהם ביום אידם הכי נמי הקלו ביינם ליטלו בחובם מפני שהוא כמציל מידם. ויש שמערימין ולוקחין ליין נסך במשכון וערבים גוים עמו שאם יאבד או ישפך שיפרעו להם.
ורבי' שב"ט פסק קיימ' לן כר' אליעזר דסגי בחותם אחד לא שנא בעיר ולא שנא בשדה, וסוגיא דהלכות דפרק בתרא דע"ז היה אוכל עמו על השולחן בגמר' מוכחא דהמפקיד יינו ביד גוי בעיר שישראל וגוים דרים בה והיין מונח כנגד הפתח הפתוח לרשות הרבים אפילו אם אין שם שומר ולא מפתח ולא חותם מותר, והוא הדין בעיר שכולה גוים ובלבד שישר' הולכים שם פעמים ליריד או לכיוצא בזה, דהא אוקי שמואל למשנתינו דמצרכה שומר או חותם בעיר שיש בה דלתיים ובריח משמע דכיון דזימנין דשכיחי ישר' ירא הגוי לנסך פן יגידו לישר', ואפילו אם הגוי אלם שאינו נתפס עליו כגנב כיון שהפקידו אצלו הוא בוש שלא עמד באמונתו, והני מילי ביום אבל בלילה שנועלים הבית ובעת שדרך בני אדם לישן אפילו הגוי חלש שנתפס עליו כגנב אסור, ואפילו בעיר שישרא' וגוים דרין בה לא מירתת, ואם נינעל ביום או בלילה כשאין בני אדם ישינים כבר ובעת שהיה נעול בא הישר' ופתחו לו ומצא את הגוי אצל יינו אי יכול גוי למצוא עילא ולאשתמוטי חמרא אסיר ואי לא חמרא שרי. ודווקא בגוי שאינו נתפס עליו כגנב אבל אם נתפס עליו כגנב אפילו אי אית ליה לאישתמוטי חמרא שרי, דמרתת ליה ליגע ואפילו לא מירתת לא מרע נפשיה היכא דלית ליה לאישתמוטי אם הפקידו אצלו דבוש בדבר, ואפילו עיר שכלה גוים ויש לה דלתיים ובריח והיין מונח כנגד פתח הפתוח לרשות הרבים שצריך ביום שומר לא אמרן אלא במטהר יינו של נכרי וכתב ליה התקבלתי דשייך ביה במקצת ולא מירתת כולי האי אבל יינו של ישר' דלא שייך ביה הגוי מידי או מטהר יינו של נכרי ומונח היין ברשות גוי אחר מותר אפילו בלא שומר ובלא מפתח ובלא חותם, כתנא קמא דר' שמעון בן אלעזר, וברייתא דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו וכו' עד בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, או קאמ' כר' אליעזר וכן פי' רב אלפס.
<h2>דף לא:</h2>
חותמות של שעוה הכתובה באותיות הוי חותם אחד שהשעוה בלא הכתיבה אין בה טורח לדבק, כן פסק רבי' שמואל ב"ר אליעזר. ורבי' יעב"ץ פסק בכל דבר שיכול להרגיש ולהכיר אם נגע בו הגוי מיחשיב חותם אחד, כדתניא אם מכיר חותמו וסתמו מותר. ומצאתי שהשיב רבי' יצחק ב"ר יהודה דהני מלי דלא חיישי' לסתמא דוקא בחביות של חרס שניכר בהן אבל חביות של עץ שנועצין בהן סכין בין החליות ובין השוליים ומתקנין ואינו ניכר צריך לכסות כלן בבגד. ושוב חזר בו מפני שאינן אדוקין כל כך ואמ' דיי לנו שנוסיף שוליים על שוליים בשביל המטלית שסביב השוליים ולחתום פי החבית שקורי' פונטא, ולכתוב אותיות חציין על הפונטא וחציין על שולי החביות שלא יוכל לכוין כבתחלה. היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם, וכן דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק, וכן נוד בדיסקייא חתימה ופיו למטה, אבל פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם, וכן כל הדומה להנך.
דין שכר מפרק ב' בספר הישר כתוב מפני מה אסרו שכר של גוים ומשקה דבש, לא מצינו כלום איסור בשכר מדברי התנאים אלא האמוראים החמירו דחזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו שהוא נעשה ממנו הקלו שהוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישר' מותר אם בישלו גוי בביתו של ישר', והואיל ואין בו משום בשולי גוים לית ביה נמי משום חתנות וכל שכן הדבש. וכרב קיימא לן [ל"ח ע"ב] דא' שתיתא שרי בדחטי ושערי והיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המקיל, וה"ר אבי"ה כתב שבזה לא עמד דבריו שאם כן אפילו בישלו גוי בביתו מותר לשתותו בבית גוי ובימי חכמים לא היו רגילים בקליות לתקנו, אי נמי סבירא להו כאבוה דשמואל ולוי דאסרי ואנן קיימא לן כרב. וכל בישול שבישלו הגוי בבית ישר' לצורך ישראל ולא חיתה ישר' בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בשולי גוים או לאו, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשה מתבואה המיובשת דהיינו כשתיתא נרא' להתר כדפרישי' ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית גוי. ושמע' אומרי' שפעמים שמשליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי היורה כדי שלא תשרף, ואו' ה"ר אבי"ה דאף בזה לא נאסרנו דהשומן ידוע שנותן טעם לפגם בשכר הוא ומותר, וכן מצאתי בתוספות דע"ז של רבי' שב"ט שכתב שקיבל מחמיו ה"ר אב"ן שכלי שבשלו בו היום נבלה ובו ביום בשלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין שפוגם ומותר, וגם ר"ת פסק כלי הגוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן בחזקת נותן טעם לפגם כדחזינן [ל"ט ע"א] לגבי קורט של חילתית ולגבי כוספן של גוים וגם בסוף מסכת ע"ז [ע"ו ע"א]. ואפילו לדברי החולקים ואומ' שכל הני ברור לתלמוד שאפילו הם בני יומן השומן מקלקלן ולא משום שנחזיקם בחזקת שאינן בני יומן עד שיוודע לנו הבירור אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמו, ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתינו אך לצורך הגוים מתקנו, ומאחר דאמרי' כן בשכר, קיימ' לן דנותן לפגם בדיעבד מותר אבל לא לכתחלה, והקדירה אסורה עולמית, ואם של נחושת יגעילנה, ואם של חרס ילבננה באור, ולא בעינן בקדירה מעת לעת רק שתעובר צורתו בלינת לילה, וכן פר"ש הכא. שאור שנפל בקדירה בפסח וידוע שפגם מותר, ומיהו ראוי להחמיר בפסח כדפסקו רבותינו.
<h2>דף לג.</h2>
אמ' מר אין להתיר להשאיל חביות מן הגוים וליתן בהן יין לקייום כי אם על ידי עירוי, וכיצד מערן, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים מעת לעת ומערן, א' רבא צריך לערן מעת לעת, סבור מנה הני מילי דידן אבל דידהו לא, כי אתא רבין אמ' ריש לקיש אחד שלנו ואחד שלהם, בין נודות בין קנקנים, ומסקנא דהילכתא שכל דבר שמכניסו לקיום כגון זיקי דרב יצחק בר יוסף ונודות וקנקנים שמכנסן לקיום כדאי' בפר' בתרא דע"ז [ע"ד ע"ב] גזרו בה רבנן שצריכין ערוי שלשה ימים. לא שנא עמד בהן יין נסך זמן מרובה ולא שנא לפי שעה.
<h2>דף לג:</h2>
וחביות של עץ אם חיממן בקינסא ועיכב בהן האור עד שנשרה זיפתן כלם ונתן בהם יין מותר, ורבי' יצחק אוסר אף בדיעבד. ויש או' שרק לכתחלה אין מורין כן. ואם הגעילם מותרין כמו בעירוי. כדמשמע בפר' בתר' דע"ז [ע"ד ע"ב]. ודבר שאין מכנסן לקיום כגון כובות וכוסות משכשכן במים ומותרין, ואפילו עמד בהן היין זמן מרובה, ואם נגובין הן אין צריכין שיכשוך. ושכר או כל שאר מיני משקין מותר לתת לתוכן קודם העירוי כעובדא דרבינא ובלבד שישכשך הכלי או ינגבנו, וכסי של חרש הן, וכן פי' הגאונים, ואמרי אי שתי בהו גוי פעם אחת או שניים אסורים בלא עירוי שלישית מותרת, אבל כלי עץ הוה ליה ככובי ושרי על ידי שיכשוך, ואפילו נתן בהן גוי יין נסך בראשונה, כך פסק ר' אבי"ה. ולאו ברירא היא ראיה דכובי דהא אנסינהו מישראל ושמא ישנים היו, ובכסא נמי שיכרא שרי למירמא בהו אם הם נגובין ואם בעודן לחין נתן בתוכן שכר בדיעבד בטל היין בששים. ויש שפירשו פעם ראשונה ושנייה ששטף במים הכוס שני פעמים אסור עד שישטפנו פעם שלישית כדאשכחן [עי' מגילה י"ג ע"ב] כשהלשין המן על ישר' ואמר אם את אדוני המלך נוגע בכוסם שוטפין אותו ג' פעמים. קנקנים של גוים של חרש אם החזירן לכבשן האש כיון ששרפה הזפת קצת מותרין, אבל קינסא היינו מבפנים. [ל"ד ע"א] והילכתא קנקנים של גוים לאחר י"ב חדש מותרין בלא עירוי, וכן חביות של עץ שמכנסן לקיום, וגם הגעלה אינו צריך. אבל קודם י"ב חדש אם רצה להניחן תחת צנור שמימיו רדופין או יום או לילה בתקופת ניסן ותשרי דהיינו י"ב שעות הרי הוא במקום עירוי ג' ימים. ואם הוחם יין נסך בפך של חרס אין לו תקנה להשתמש בו יין חם אם לא ילבננו באור או בכבשן.
<h2>דף לח:</h2>
אמ' רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי, פשיטא למאי ניחוש לה אי משום ערובי (מישרא שרי) [מיסרא סרי] ואי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר, והכי נמי אמרי' [ל"ט ע"ב] לגבי דבש של גוים משקה שמתקנין בדבש ואוכלין הדומין להם שרי, והני אהיני שליקי דארמאי חליי ודאי שרו מרירי ודאי אסירי מצעי איבעיא לן ופשט דלוי אסר. ונר' לה"ר אבי"ה שאותן שקורין בלשון אשכנז גבקנבירש החתוכין בסכין של גוים ואפו אותם הגוים בתנור מותרין נמי מהאי טעמא.
דין שכר מפרק ב' בספר הישר כתוב מפני מה אסרו שכר של גוים ומשקה דבש, לא מצינו כלום איסור בשכר מדברי התנאים אלא האמוראים החמירו דחזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו שהוא נעשה ממנו הקלו שהוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישר' מותר אם בישלו גוי בביתו של ישר', והואיל ואין בו משום בשולי גוים לית ביה נמי משום חתנות וכל שכן הדבש. וכרב קיימא לן [ל"ח ע"ב] דא' שתיתא שרי בדחטי ושערי והיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המקיל, וה"ר אבי"ה כתב שבזה לא עמד דבריו שאם כן אפילו בישלו גוי בביתו מותר לשתותו בבית גוי ובימי חכמים לא היו רגילים בקליות לתקנו, אי נמי סבירא להו כאבוה דשמואל ולוי דאסרי ואנן קיימא לן כרב. וכל בישול שבישלו הגוי בבית ישר' לצורך ישראל ולא חיתה ישר' בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בשולי גוים או לאו, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשה מתבואה המיובשת דהיינו כשתיתא נרא' להתר כדפרישי' ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית גוי. ושמע' אומרי' שפעמים שמשליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי היורה כדי שלא תשרף, ואו' ה"ר אבי"ה דאף בזה לא נאסרנו דהשומן ידוע שנותן טעם לפגם בשכר הוא ומותר, וכן מצאתי בתוספות דע"ז של רבי' שב"ט שכתב שקיבל מחמיו ה"ר אב"ן שכלי שבשלו בו היום נבלה ובו ביום בשלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין שפוגם ומותר, וגם ר"ת פסק כלי הגוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן בחזקת נותן טעם לפגם כדחזינן [ל"ט ע"א] לגבי קורט של חילתית ולגבי כוספן של גוים וגם בסוף מסכת ע"ז [ע"ו ע"א]. ואפילו לדברי החולקים ואומ' שכל הני ברור לתלמוד שאפילו הם בני יומן השומן מקלקלן ולא משום שנחזיקם בחזקת שאינן בני יומן עד שיוודע לנו הבירור אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמו, ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתינו אך לצורך הגוים מתקנו, ומאחר דאמרי' כן בשכר, קיימ' לן דנותן לפגם בדיעבד מותר אבל לא לכתחלה, והקדירה אסורה עולמית, ואם של נחושת יגעילנה, ואם של חרס ילבננה באור, ולא בעינן בקדירה מעת לעת רק שתעובר צורתו בלינת לילה, וכן פר"ש הכא. שאור שנפל בקדירה בפסח וידוע שפגם מותר, ומיהו ראוי להחמיר בפסח כדפסקו רבותינו.
<h2>דף נה:</h2>
א' רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך, פי' דרכן היה לידרוך בגיתות ופוקקין הגת עד שגומרי' לפנות הענבים לעשות תפוח באמצע ואז מסירים הפקק והיין זב ונמשך לבור, ואם שוב נגע גוי ביין שבגת היין הוי יין נסך שנחשב אז יין, וכי היכי דלרב הונא הוי המשכה במקום שדורכין על הגת אע"פ שיש שם תערובת ענבים הכי נמי לדידן שאנו רגילין לדרוך בגיגיות אם נתן הסל באמצע או לצד אחד לסנן היין או אפילו בלא סל אם משך הענבים בצד אחד לעשות גומא לסנן הוי המשכה, וכן כשמשבר בעץ הענבים פעמים מושכן לצד אחד ובלבד שיתכוין להמשכת היין, אבל אם כוונתו שמשבר כדי שיכנס בגיגית הרבה ולא כדי שיזוב וימשך היין לצד אחד אין נראה בזה להחמיר אע"פ שיש שם יין, כדתנן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב] ואלו מותרין באכילה וכו' עד והדבדבניות אע"פ שמנטפות ומשמע אפילו מבוקעות, ואפילו אינן מבוקעות היה לנו להצריכן הדחה אלו היה בו משום יין נסך ואע"ג דמוקמינן לה בגמרא דבעי להו לאכילה, וגם מוכח התם ומיירי בסלים שאינן מזופפין משום הכשר הוא דבעי לאוקומי הכי ברישא, אבל לגבי יין נסך בכל עיניין מותר כיון שאין מתכוין במעשה ידיו להמשיך ואפילו מרוסקין קצת, וכן משמע מדברי רבי' שיי ורבי' שמואל נכדו דעל הגת נמי הוי יין נסך אם נמשך ממקום למקום וגם בפסקיהם כתוב דהוא הדין בגיגית אם נתן הסל לסנן או עשה גומא בגיגית, וכן אם הוציא יין מן הגיגית דרך ברזא, ובסדר טהרות [תוספתא שם פי"א ה"ד] אמרי' הדורס ענבים בחבית אע"פ שהיין צף על גבי ידיו טהורות ובגוי אינו חושש משום יין נסך, ונר' לר' אבי"ה דמיירי בדלא ניחא ליה דומיא דהדבדבניות כדפרישית לעיל ודורסן כדי שיכנס בו הרבה, ותניא לקמן [נ"ח ע"א] גוי שהביא ענבים בסליו וכו', וכן אם נפל הסל בענבים ונסתנן מעצמו אין זו המשכה אפילו לרב הונא. ומצא' לי סעד בדברי רב ובירושלמי דמס' ע"ז [פ"ד ה"ח] גר' לוקחין גת בעוטה וכו', תני ר' חנין והוא שלא העלים ישר' את עיניו ממנו אבל העלים ישר' את עיניו ממנו לא בדה. ודכוותה צריך לומר גבי גת פקוקה ומליאה. ולהוציא מיושבי ארץ צרפת שלוקחין גיגיות הבעוטות מן הנכרי, כי יש לחוש לתערובת יין נסך אפילו כפי משנה ראשונה, וגם יש לחוש שמא יין מסונן מן הבור היה בגיגית בתחלה ולא הודחה עכבת יין נסך. ובארץ אשכנז החמירו מימים קדמונים אפילו בגיגיות, וכשר הניהוג ולא מהלכה רופפת אלא מאמיתה של הלכה. ונר' שצריך להזהר כשיש יין בגיגית שצריך הישר' לקבל מן הגוי הסלים ולהריקן כדא' לקמן [שם] גוי מהו שיוליך ענבים לגת ומסקי' דאסור לכתחלה משום לך לך אמר' נזירא וכו'. ואע"פ שהוא דרך זריקה. מיהו בדיעבד שרי. ואפילו מזלף היין מן הסל מיהו מה שבסל לא נתכוון בהם להמשכה הילכך לא שייך נמי למימר ביה נצוק, וכן לגבי ההיא רביתא [ע' ע"ב] דאמרי' אימור מגבה דחביתא שקלתיה אפילו מחובר למה שבחבית שרי, חדא דקאזיל לאיבוד ולא אחמור כולי האי בנצוק, ותו שכל מקום שהאיסור למעלה וההיתר למטה לא שייך למימר בכי האי גוונא נצוק, ויין שבסלים נמי אינו חשוב יין לאסר במגע גוי. זרק גוי יין נסך לתוך גומא של יין כשר שבגיגית או לענבים או אם נגע ביין שבגומא אי נמי דכוותה בגת הורה רבי' שלמה מכ"ל דמה שהוא למעלה מאותו (מגע) [גומא] מותר.
<h2>דף נו:</h2>
דין נצוק. אמ' רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת וכו', עד גרגותני גופה במאי קמתסרא בנצוק ש"מ נצוק חיבור וכו', (ר' שיי) [רש"י] ור"ח פסקו בפרק בתר' דע"ז [ע"ב ע"ב], הלכה כרב הונא בנצוק, מיהו גוי המערה יין כשר מכלי לכלי ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן, אפילו למאן דאית ליה נצוק חיבור כיון שלא עירה לתוך יין נסך דהתם דוקא בקטיף קטופי שרינן כדאמ' להו רב חסדא להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לגוים קטופי קטיפו כדי שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע לשולי הכלי של הגוי כי היכי דלא ליהוי נצוק, כך פסק רבי' שיי, אבל בנצוק דכחו מכשר לכשר בכי האי גוונא לא אחמור רבנן דהוי כמו גזירה לגזירה, וכן הסוגיא. וכן פסקו מקצת רבוותא, אבל רב פלטוי גאון ור"ת פסקו דנצוק אינו חיבור כלל, והביאו ראייה לדבריהם, דרב הונא הדר ביה ושרי, ולפי פסק זה אפילו לא קטיף קטופי שרי הנשאר בכלי דאי אמרת נצוק חיבור גבי גוי המערה אי אפשר שלא יתחבר הך דגואי להך דבראי אפילו כי קטיף ליה, ויש שדוחים ואומ' דבנצוק שמן האויר בא של איסור, לא החמירו בו אלא דוקא כשהאיסור נראה ושוקט בכלי ורבו הדברים. ורבי' אב"ן פסק בספרו דנצוק חיבור היכא שהאיסור למטה וההתר למעלה, ונר' כדברי רבותינו, דדכוותה מפליג רב דימי א"ר יוח' בפר' בתר' דע"ז [ע"ג ע"א] בין דנפל איסורא לגו התירא ובין דנפל התירא לגו איסורא, כי האיסור ראשון ראשון בטל בנופלו בהיתר, הילכך מסברא זו נקל גם בנצוק, ואפילו ליתה לדרב דימי לגבי מערה יין נסך מחבית לבור לגבי נצוק מיהא נקל. ויש מרבו' שאו' דאפילו כי אמ' נצוק חיבור אם יורד מן החבית של יין כשר דרך נקב קטן ליין נסך לא מיתסר מה שבחבית דא' רב הונא נצוק לענין טומא' וטהרה לא הוי חבור לעניין יין נסך הוי חבור וטופח על מנת להטפיח דרך אשבורן הוי חיבור אפילו לעניין מקוה, ואם כן מאן דאמ' הוי חיבור בנצוק לא מחמיר בחיבור יין נסך בנצוק טפי מחיבור מקוה באישבורן, וחזינן דטופח על מנת להטפיח במקוה לא הוי חיבור אלא אם כן רחב הנקב המחברם כשפופרת הנוד כדתנן [מקואות פ"ו מ"ז] עירוב מקואות כשפופרת הנוד וקל וחומר בנצוק הקל לעניין מקוה דלא הוי חיבור אלא בנקב שהוא כשפופרת הנוד והוא כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ואין נרא' לה"ר אבי"ה כן חדא דהילכות מקואות הלכה למשה מסיני, ואמרי' במסכת נזיר [נ"ז ע"א] דאין דנין קל וחומר מהלכה, ועוד ביין נסך תלוי רק שיגעו ביחד הנסך והכשר אבל במקוה בעינן שיראו לעינים ביחד בגומא אחת כל המ' סאה הילכך צריך שיהא רחב הנקב כשפופרת הנוד אם הוא החיבור דרך מחיצה, ועוד יש בו ראיות הרבה.
דין נצוק בר נצוק, פסקו רבותי', אפילו למאן דאית ליה נצוק חיבור אם מדד לצלוחיתו של נכרי שהיה בו עכבת יין נסך וחזר והוציא יין מן החבית במדה שנתנסך מכח נצוק והנה החבית של יין נצוק בר נצוק מה שנשאר בחבית מותר דבנצוק גזרו ולא נצוק בר נצוק.
והגרגותני נאסר בנצוק כגון שירד הקילוח מן הגרגותני לחוץ והגיע לחלל הבור, ראוי לנסך, ומיהו כשהחזיר גרגותני לגת אי אמרינן נצוק חיבור אוסר מה שעל הגת מן היין הדבוק מלמטה בשולי הגרגותני שהוא איסור הנופל ומתערב במה שעל הגת דהוי מין במינו במשהו ואוסר הכל. מיהו רבי' שמואל ב"ר נטרונאי בן אחות ר' יואל הלוי הביא ראיה להתר, דהא דייק רב הונא בפרק בתרא דע"ז [ע"ב ע"א] דנצוק חיבור מדתנן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של (ישר') [גוי] ויש בו עכבת יין במשפך אסור, ומשמע דוקא כשנטל המשפך וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישר' ויש בו עכבת יין במשפך נאסר, אבל אם מדד לתוך צלוחיתו של ישר' בלא משפך אפילו באותה מדה שהוציא בה היין מן החבית ומדד בה לתוך צלוחית של נכרי על ידי משפך אין בכך כלום, דלא נאסר אלא המשפך שהוא נצוק אבל המדה שהיא נצוק בר נצוק אינו חיבור ואינו נאסר, ואפילו אם יש לדחות אין לנו לגזור מדעתינו אחרי שלא החמירו בו בהדיא חכמי התלמוד.
<h2>דף נז.</h2>
אם נגע גוי ביין שלא בכוונה כגון שנגע בו בכנף בגדו או שלקח הקנקן עם היין בידו כחו שלא בכוונה הוא ומותר היין בשתייה, וכן הורה רבי' תם, על ידי מעשה שנשאל על תינוק ישר' שלא היה יכול לנדנד הברזא ובא הגוי ונדנד אבל לא יצא טיפה לחוץ והתירו בשתייה, וראיותיו כתובין בספר הישר. ודמי לגוי שנושא נוד של יין כשר ומניח את אצבעו ושוקע דלא מקרי מגע גוי אלא בגופו וידיו ורגליו או שמעלה בפיו.
<h2>דף נח:</h2>
גוי המערה יין מכלי לכלי ההוא דנפק לבראי גזור ביה רבנן ההוא דלא נפיק לבראי לא גזור ביה רבנן ואפילו נתכוון לשפוך, ואם לא ידע שהיה (ידע) [יין] כגון דקא מוריק או(ה)[ר]וקי מותר אף הא דנפק לבראי.
<h2>דף נט:</h2>
היכא דזרק גוי חפץ לבור להכעיס או בחמתו, אפילו אי קאזיל מניה שתפס בו מותר בשתייה, וכן נמצא בתשובת מר (חיי) [היי] בר נחשון גאון ובפסקי רבי' יב"א, וכן נר' בעיני ה"ר אבי"ה אפילו אם נגע בידיו להכעיס שמותר בשתייה, שכך כתוב בתשובות פעם אחת היה בורו של ישר' מלא יין ובא אנס אחד והושיט ידו לתוכו להכעיס והיה שם זקן אחד ירא שמים שסופו נפטר על קידוש השם ושמענו שלקח ממנו בכלי ושתה המנו בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר. ואף אמרי' נמי כחו של גוי שלא בכוונה מותר בשתייה. וכן פסק רבינו שלמה וכל הגאונים.
ההיא חביתא דאישתקיל ברזא (אידדי) [אידרי] נקטה גוי א' רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי, ואיכ' דא' דעד ברזא חמרא אסור ואידך שרי, יש מרבותי' דמפרשי שרי בהנאה משום דקשיא להו הלא חמור הוא מנצוק וקטפרס דדמי לאשבורן ואפילו למאן דאית ליה נצוק אינו חיבור הוא אסור שהרי נגע ביין שכנגד נקב הברזא, וכן נמצא בספר והזהיר דר' אבא שרי בהנאה, ולא נהי' דאם כן עד ברזא אסור בהנאה ואמאי הלא לא נתכוון לנסך אלא להציל, ורבי' שלמה פירש שרי בשתייה, ופי' שנקב הברזא היה צר שלא היה יכול לשכשך וגם אינו יכול ליגע לפנים מעובי השוליים, כך צריך להוסיף עליו וכן עיקר. ונראה דהיכא דהנקב צר והברזא לא נחתכה בשיפוע גדול ולא עברה השוליים גם הם יודו לפר"ש. ורבו' שפירשו בהנאה מפרשי לה בברזא ארוכה שהנקב רחב, ולפר"ש כיון שאינו נסך גמור שלא שיכשך לא אחמור בנצוק וקטפרס דידיה, אע"ג דדמי לאישבורן שמקום מגעו לא יחזור להתערב למה שבחבית והקלוח הראשון יניח להשפך והשאר מותר בשתייה, מיהו רבי' שיי פסק דלית הילכתא כרב פפא דהא אוקימ' כתנאי וסבירא ליה לרב פפא כר' יהוד' דיחידא' הוא, ואו' רבי' אבי"ה דלישנא קמא דרב פפא תנאי היא אבל לישנא בתרא דרב פפא אתיא אפילו אליבא דתנא קמא דר' יהודה, וצדיה היינו דלהדי ברזא אבל דעד ברזא שרי. וסעד מצאתי בתשובות כמו שכתבתי למעלה לפני השטרות. מעשה בא לפני ר' בחבי' של יין שהוציא גוי הברזא וכו' והביא ראייה דלנצוק חיבור לא חיישינן כי האי גוונא כדמוכח בע"ז. ורבי' שב"ט כתב שאין לסמוך על הוראה זו משום דחמור הוא מנצוק, אבל לרבי' אבי"ה נר' שיפה הורה כדפרישית לעיל, ואם החזיר הברזא נמי מותר על דרך שפירשנו ותו דלעיל חלקנו לגבי נצוק בין היכא שהאיסור למטה ובין היכא שהאיסור למעלה וכאן נמי האיסור למעלה ודמי לגישתא ובת גישתא דמטעם דגריר הא אי לא גריר כוליה בתרא כגון הגישתא רק עד חצייה או עד שלישיתה של חבית רק הנגרר נאסר ושאינו נגרר מותר, וזה דומה לעד ברזא והקלו בו חכמים כדאמרי' נמי ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן וכו', ואע"ג דאי אפשר שלא יתחבר בנצוק לא אחמור רבנן בנצוק היכא דלא נתכוון לשכשך ולנסך.
<h2>דף ס.</h2>
א' רב פפא גוי אדנא וישר' אכובא חמרא אסיר, מיהו אם מסייעו ישר' להגביה בדנא חמרא שרי, ולכתחלה לא יעשה כדאמ' בהשוכר את הפועל [ע"ב ע"ב] אמ' רב חסדא כי שפכיתו חמרא לא ליקרב לסייע גוי בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו עליה דגוי וקמשתפיך חמרא מכח גוי ואסיר ומכל מקום אם המשא כבד שאי אפשר בגוי לבדו או אם קודם שמגביה הגוי היה יוצא היין והולך דרך נקב הברזא אלא שמגביה שלא יכלה מהרה הקילוח או אם מכניס הישר' וסותם בברזא עד שמגביה הגוי בכל אלו דרכים מותר לכתחלה נמי. גוי אכובא וישר' אדנא חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסיר, ובכובא מלייא מיירי דחיישינן לנגיעת הגוי, ויש שפסקו דלית הילכתא הכי כדמוכח במכילתין ואין הדברים כן, ורב אשי נמי לא פליג אלא בזיקא דאפילו חסירה שרי אבל בכובא מודי ואם היא חסירה הכובא ומצדד לה מותר, ואם היא חסירה הכובא ועל ידי שצידדה הגוי נשפך ממנה ההוא דנפק לבראי אסור אבל הך דגואי שרי כדאמ' בפרק בתר' דע"ז [ע"ב ע"ב]. ומליא נמי על ידי מוט שרי לישא הגוי רק שהישר' יסייע להכניס המוט בנקב אזן הכובא. ואם על ידי שצידדה ניתז מן היין וחזר וניתז ביין מותר דאין כאן ניסוך.
ואם נשא הגוי כוס מלא יין, אפילו לא שפך ממנו דמי לכובא מליא דאסור דילמא נגע ביה, ובהא אפילו רב (אסי) [אשי] מודה, והני מלי שידע הגוי שהיה יין, וטע' משום לך לך אמרין וכו', אבל כשלא ידע שרי. חסירה אפילו ידע שרי, ולא (תימא) [חיישינן] לא לקירקוש ולא למגע.
אם נגע גוי ביין שלא בכוונה כגון שנגע בו בכנף בגדו או שלקח הקנקן עם היין בידו כחו שלא בכוונה הוא ומותר היין בשתייה, וכן הורה רבי' תם, על ידי מעשה שנשאל על תינוק ישר' שלא היה יכול לנדנד הברזא ובא הגוי ונדנד אבל לא יצא טיפה לחוץ והתירו בשתייה, וראיותיו כתובין בספר הישר. ודמי לגוי שנושא נוד של יין כשר ומניח את אצבעו ושוקע דלא מקרי מגע גוי אלא בגופו וידיו ורגליו או שמעלה בפיו.
<h2>דף ס:</h2>
חביתא דאיפקעא לאורכה או' ה"ר אבי"ה אם היין יוצא שם דרך הסדק או סביב שולי החבית ישים הישראל הבגד בכדי שיפסוק הקלוח ושוב יהדק הגוי כדי שלא יגע הגוי ביין אם לא שם הישר' הבגד ובדיעבד יש שמתירין מה שבתוך החבית משום דבנצוק ההוא דלאיבוד לא מצינו דגזרו ביה רבנן.
נכרי שנמצא עומד בצד יינו של ישר' אם יש לו מלוה עליו אסור, ואם לאו מותר, אמ' שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, פי' דשווייה הישר' לגוי אפותיקי, והכי הילכתא.
<h2>דף סא.</h2>
ורבי' שב"ט פסק קיימ' לן כר' אליעזר דסגי בחותם אחד לא שנא בעיר ולא שנא בשדה, וסוגיא דהלכות דפרק בתרא דע"ז היה אוכל עמו על השולחן בגמר' מוכחא דהמפקיד יינו ביד גוי בעיר שישראל וגוים דרים בה והיין מונח כנגד הפתח הפתוח לרשות הרבים אפילו אם אין שם שומר ולא מפתח ולא חותם מותר, והוא הדין בעיר שכולה גוים ובלבד שישר' הולכים שם פעמים ליריד או לכיוצא בזה, דהא אוקי שמואל למשנתינו דמצרכה שומר או חותם בעיר שיש בה דלתיים ובריח משמע דכיון דזימנין דשכיחי ישר' ירא הגוי לנסך פן יגידו לישר', ואפילו אם הגוי אלם שאינו נתפס עליו כגנב כיון שהפקידו אצלו הוא בוש שלא עמד באמונתו, והני מילי ביום אבל בלילה שנועלים הבית ובעת שדרך בני אדם לישן אפילו הגוי חלש שנתפס עליו כגנב אסור, ואפילו בעיר שישרא' וגוים דרין בה לא מירתת, ואם נינעל ביום או בלילה כשאין בני אדם ישינים כבר ובעת שהיה נעול בא הישר' ופתחו לו ומצא את הגוי אצל יינו אי יכול גוי למצוא עילא ולאשתמוטי חמרא אסיר ואי לא חמרא שרי. ודווקא בגוי שאינו נתפס עליו כגנב אבל אם נתפס עליו כגנב אפילו אי אית ליה לאישתמוטי חמרא שרי, דמרתת ליה ליגע ואפילו לא מירתת לא מרע נפשיה היכא דלית ליה לאישתמוטי אם הפקידו אצלו דבוש בדבר, ואפילו עיר שכלה גוים ויש לה דלתיים ובריח והיין מונח כנגד פתח הפתוח לרשות הרבים שצריך ביום שומר לא אמרן אלא במטהר יינו של נכרי וכתב ליה התקבלתי דשייך ביה במקצת ולא מירתת כולי האי אבל יינו של ישר' דלא שייך ביה הגוי מידי או מטהר יינו של נכרי ומונח היין ברשות גוי אחר מותר אפילו בלא שומר ובלא מפתח ובלא חותם, כתנא קמא דר' שמעון בן אלעזר, וברייתא דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו וכו' עד בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, או קאמ' כר' אליעזר וכן פי' רב אלפס.
<h2>דף סא:</h2>
ומסקנא דהילכתא מגע גוי ביין שנתכוון ליגע ביין או שיכשך אסור בהנאה, מדתני' אגרדמים גוי [נ"ח ע"א] שלא בכוונה כגון שלא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה, וכן אם נפל בבור של היין או אם נתכוון ליטול בו דבר אחר, כההוא מעשה דאתרגא [נ"ט ע"ב] דנפל לחביתא דחמרא שלא בכוונה מותר בהנאה. מגע גוי על ידי עץ או קנה אם ידוע שנתכוון לדבר אחר כגון מדדו בקנה או שהתיז את הצירעה או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת מותר בהנאה, ולית הילכתא כר' שמעון [ס' ע"ב] דמתיר בשתייה. שלא בכוונה ונגע בידו מותר בהנאה. שלא בכוונה ונגע בו במקל לפי ההלכו' גדולות מותר גם בשתייה, וכן אם נגע בכלי הצף ביין דהוי ככחו שלא בכוונה.
<h2>דף סד:</h2>
הילכות יין נסך. המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה. ורבי' שמו' כתב בזמן הזה אין יודעין בטיב ניסוך ויינן שרי בהנאה כתינוק בן יומו, ועל זה סמכו ישר' לקחת יינם בחובם, ואי משהי ליה נסמן החבית דילמא אתי ביה לידי תקלה. ורבי' יצחק ב"ר יהוד' השיב שאם קבלו ישראל בחובו אסור בהנאה אבל אם הניחו ישר' ברשות גוי ומכרן ישר' ברשות הגוי ועל ידי גוי מותר בדמיו דאפשר להערים כדתני' [בע"א] גר וגוי שירשו את אביהם גוי וכו', וכי מעיינת בה לאו ראייה ברורה היא. ורבי' אב"ן או' [כשם] שהתרנו משא ומתן עמהם ביום אידם הכי נמי הקלו ביינם ליטלו בחובם מפני שהוא כמציל מידם. ויש שמערימין ולוקחין ליין נסך במשכון וערבים גוים עמו שאם יאבד או ישפך שיפרעו להם.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמ' במשהו דבתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו, רבא אמ' בנותן טעם בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי א' בנותן טעם בתר טעמא אזלינן ורבא א' במשהו בתר שמא אזלינן. והילכתא בתרוייהו כרבא. חלא לגו חמרא וחמרא לגו חלא בנותן טעם דהלכה בהא נמי כרבא. ובצירופי איסור פסקו רבותינו דהלכה כר' מאיר שמצטרפין ואוסרין ואפילו אם חלוקין בשמותיהן רק שיתנו בין כלם טעם בהתיר.
<h2>דף סז.</h2>
יין נסך שנפל על הענבים ידיחם והם מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. מעשה בבייתוס וכו', ואסיקנ' אם נותן טעם לפגם מותר, ומעשה בבייתוס בן זונן וכו', זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון חומץ שנפל לתוך גריסין, ואפילו אין בו ששים מותר, א' רב יהוד' א' שמו' הכי הילכתא, ולא אמרן אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך צוננין והרתיחן נעשה כשהשביח ולבסוף פגם ואסור, והילכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דאמ' נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח או יתירה מלח חסרה תבלין או יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגומה, דר' יוחנן נמי קאי כוותיה דאמ' כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ומסיק ולימא אם נותן טעם לפגם מותר, ומשני הקמ"ל דאע"ג דאיכא מלי אחרנייתא דפגים בהדיה.
<h2>דף סט.</h2>
ומילתא דלטעמא עביד כגון שאור ותבלין לא סמכינן להתיר בששים דטעמא לא בטיל, ובמין במינו יש מרבותינו שפסקו בששים כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי דבין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ודוקא ביין שנתנסך בברור לע"ז, ויש שפירשו אפילו סתם יינם, ויש שפוסקין כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם שהוא ששים.
עכברא דנפל לגו חלא או לגו שיכרא אפילו לא אימרטט פסקינן בגמרא דידן והילכת' אידי ואידי בששים. וכן כל איסורין שבתורה בששים אם השביחו, אבל אם פגמו מותרין אפילו אין בהן ס'. אבל אימרטט נמי ישליך לחוץ חתיכת השרץ הניכר וכל השאר מותר בששים. ובמגלת סתרים דרב נסים ובדברי שאר הגאונים כתוב דלא סמכינן אהך פיסקא דגמרא דידן אלא סמכינן אמעשה רב דגרסי' בירושלמי דתרומות [פ"י ה"ח] הורי ר' יוסי בר בון, בעכברא חד לאלף, וה"ר אבי"ה קבל מאביו דשגגה היא להם דבירושלמי אציר דדג טמא קאי, ומעשה בא לפני ר' יוסי בר בון בעכברא, שם מקומו של ר' יוסי בר בון היה כן והורה בציר חד לאלף והביא ראיות הרבה שעל שם מקומו נקרא כן. ועכברא דנפל לגו חמרא פסק רבי' שמו' דודאי פוגם ומותר בלא ששים.
נכרי שהיה מעביר עם ישר' יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר כגון שדואג הגוי פן יבוא הישר' אליו דרך עקלתון אפילו הפליג ממנו יותר ממיל מותר ואם הודיעו שהוא מפליג או שאמ' לכו ואני אבא אחריכם סמכא דעתיה ואסור אם שהא יותר מכדי שיפתח ויגף ותיגוב דהלכה כרשב"ג כדאמרי' [בע"ב] וכי מאחר דקיימ' לן כרשב"ג דלא חייש לשתמא וקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא האידנא מאי טעמ' לא מותבינן חמרא בי גוים ומשני משום שיכא, פי' נקב מלמעלה להוציא הריח, ולה"ר אבי"ה נרא' שאם אמ' לכו ואני אבא אחריכם מיד לא סמכא דעתייהו ומותר. המניח נכרי בחנותו אע"פ שנכנס ויוצא מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגף ותיגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
<h2>דף ע.</h2>
א' רבא זונה גויה וישר' מסובין חמרא שרי, דנהי דיצרא דעבירה תקיף יצרא דיין נסך לא תקיף, זונה ישר' וגוים מסובין חמרא אסיר, כיון דזילא עלייהו בתר(ו)ייהו גרירא. ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא ישר' וגוי על גוי אחדיה לדשא באפיה הוה איכא ביזעא בדשא, א' רבא כל דלהדיה ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישר' וגוי אישתכח קאי ביני דני, א' רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר, פר"ש כיון דאית ליה לאישתמוטי אסיר דאי לאו לנסוכי על למה לי דעייל, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דכיון דברשות עייל וידעינן למאי עייל כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג מותר דסבר אי נגענא ביה אתי וחזי ליה.
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא דאישתכח ביני דני והויא נקיטא חופיא בידיה, א' רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקליתיה ואע"ג דליכא חופיא השתא אגבה אימור איתרמויי איתרמי לה. ונר' לה"ר אבי"ה מכל מקום דכי תלינן הני מלי בדבר ההוה להיות אבל אם תופש הגוי בידו הברזא והיה מקלח מן החבית לא אמרינן מנפשא נפקא הברזא לחוץ והגוי הגביהה, ועוד שרבי' שיי פי' הטעם משום דקטנה היתה ולא ידעא בטיב ניסוך הילכך תלינן דמגבה דחבית שקלתא אבל בגדול לא תלינן ובכל עיניינים תלינן בדבר ההווה.
<h2>דף עב:</h2>
דין נצוק. אמ' רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת וכו', עד גרגותני גופה במאי קמתסרא בנצוק ש"מ נצוק חיבור וכו', (ר' שיי) [רש"י] ור"ח פסקו בפרק בתר' דע"ז [ע"ב ע"ב], הלכה כרב הונא בנצוק, מיהו גוי המערה יין כשר מכלי לכלי ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן, אפילו למאן דאית ליה נצוק חיבור כיון שלא עירה לתוך יין נסך דהתם דוקא בקטיף קטופי שרינן כדאמ' להו רב חסדא להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לגוים קטופי קטיפו כדי שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע לשולי הכלי של הגוי כי היכי דלא ליהוי נצוק, כך פסק רבי' שיי, אבל בנצוק דכחו מכשר לכשר בכי האי גוונא לא אחמור רבנן דהוי כמו גזירה לגזירה, וכן הסוגיא. וכן פסקו מקצת רבוותא, אבל רב פלטוי גאון ור"ת פסקו דנצוק אינו חיבור כלל, והביאו ראייה לדבריהם, דרב הונא הדר ביה ושרי, ולפי פסק זה אפילו לא קטיף קטופי שרי הנשאר בכלי דאי אמרת נצוק חיבור גבי גוי המערה אי אפשר שלא יתחבר הך דגואי להך דבראי אפילו כי קטיף ליה, ויש שדוחים ואומ' דבנצוק שמן האויר בא של איסור, לא החמירו בו אלא דוקא כשהאיסור נראה ושוקט בכלי ורבו הדברים. ורבי' אב"ן פסק בספרו דנצוק חיבור היכא שהאיסור למטה וההתר למעלה, ונר' כדברי רבותינו, דדכוותה מפליג רב דימי א"ר יוח' בפר' בתר' דע"ז [ע"ג ע"א] בין דנפל איסורא לגו התירא ובין דנפל התירא לגו איסורא, כי האיסור ראשון ראשון בטל בנופלו בהיתר, הילכך מסברא זו נקל גם בנצוק, ואפילו ליתה לדרב דימי לגבי מערה יין נסך מחבית לבור לגבי נצוק מיהא נקל. ויש מרבו' שאו' דאפילו כי אמ' נצוק חיבור אם יורד מן החבית של יין כשר דרך נקב קטן ליין נסך לא מיתסר מה שבחבית דא' רב הונא נצוק לענין טומא' וטהרה לא הוי חבור לעניין יין נסך הוי חבור וטופח על מנת להטפיח דרך אשבורן הוי חיבור אפילו לעניין מקוה, ואם כן מאן דאמ' הוי חיבור בנצוק לא מחמיר בחיבור יין נסך בנצוק טפי מחיבור מקוה באישבורן, וחזינן דטופח על מנת להטפיח במקוה לא הוי חיבור אלא אם כן רחב הנקב המחברם כשפופרת הנוד כדתנן [מקואות פ"ו מ"ז] עירוב מקואות כשפופרת הנוד וקל וחומר בנצוק הקל לעניין מקוה דלא הוי חיבור אלא בנקב שהוא כשפופרת הנוד והוא כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ואין נרא' לה"ר אבי"ה כן חדא דהילכות מקואות הלכה למשה מסיני, ואמרי' במסכת נזיר [נ"ז ע"א] דאין דנין קל וחומר מהלכה, ועוד ביין נסך תלוי רק שיגעו ביחד הנסך והכשר אבל במקוה בעינן שיראו לעינים ביחד בגומא אחת כל המ' סאה הילכך צריך שיהא רחב הנקב כשפופרת הנוד אם הוא החיבור דרך מחיצה, ועוד יש בו ראיות הרבה.
ומעשה אירע שהריק הגוי מן המדה לכליו והתירו רבותי' ולא חשו לומר שמא נגע בידו לתוך כלי המדה דמילתא דלא שכיחא היא, וגם לא חשו לומר שמא חזר ושפך מן כליו לכלי המדה אע"פ שלא ראינו העיניין.
גוי המערה יין מכלי לכלי ההוא דנפק לבראי גזור ביה רבנן ההוא דלא נפיק לבראי לא גזור ביה רבנן ואפילו נתכוון לשפוך, ואם לא ידע שהיה (ידע) [יין] כגון דקא מוריק או(ה)[ר]וקי מותר אף הא דנפק לבראי.
ההיא חביתא דאישתקיל ברזא (אידדי) [אידרי] נקטה גוי א' רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי, ואיכ' דא' דעד ברזא חמרא אסור ואידך שרי, יש מרבותי' דמפרשי שרי בהנאה משום דקשיא להו הלא חמור הוא מנצוק וקטפרס דדמי לאשבורן ואפילו למאן דאית ליה נצוק אינו חיבור הוא אסור שהרי נגע ביין שכנגד נקב הברזא, וכן נמצא בספר והזהיר דר' אבא שרי בהנאה, ולא נהי' דאם כן עד ברזא אסור בהנאה ואמאי הלא לא נתכוון לנסך אלא להציל, ורבי' שלמה פירש שרי בשתייה, ופי' שנקב הברזא היה צר שלא היה יכול לשכשך וגם אינו יכול ליגע לפנים מעובי השוליים, כך צריך להוסיף עליו וכן עיקר. ונראה דהיכא דהנקב צר והברזא לא נחתכה בשיפוע גדול ולא עברה השוליים גם הם יודו לפר"ש. ורבו' שפירשו בהנאה מפרשי לה בברזא ארוכה שהנקב רחב, ולפר"ש כיון שאינו נסך גמור שלא שיכשך לא אחמור בנצוק וקטפרס דידיה, אע"ג דדמי לאישבורן שמקום מגעו לא יחזור להתערב למה שבחבית והקלוח הראשון יניח להשפך והשאר מותר בשתייה, מיהו רבי' שיי פסק דלית הילכתא כרב פפא דהא אוקימ' כתנאי וסבירא ליה לרב פפא כר' יהוד' דיחידא' הוא, ואו' רבי' אבי"ה דלישנא קמא דרב פפא תנאי היא אבל לישנא בתרא דרב פפא אתיא אפילו אליבא דתנא קמא דר' יהודה, וצדיה היינו דלהדי ברזא אבל דעד ברזא שרי. וסעד מצאתי בתשובות כמו שכתבתי למעלה לפני השטרות. מעשה בא לפני ר' בחבי' של יין שהוציא גוי הברזא וכו' והביא ראייה דלנצוק חיבור לא חיישינן כי האי גוונא כדמוכח בע"ז. ורבי' שב"ט כתב שאין לסמוך על הוראה זו משום דחמור הוא מנצוק, אבל לרבי' אבי"ה נר' שיפה הורה כדפרישית לעיל, ואם החזיר הברזא נמי מותר על דרך שפירשנו ותו דלעיל חלקנו לגבי נצוק בין היכא שהאיסור למטה ובין היכא שהאיסור למעלה וכאן נמי האיסור למעלה ודמי לגישתא ובת גישתא דמטעם דגריר הא אי לא גריר כוליה בתרא כגון הגישתא רק עד חצייה או עד שלישיתה של חבית רק הנגרר נאסר ושאינו נגרר מותר, וזה דומה לעד ברזא והקלו בו חכמים כדאמרי' נמי ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן וכו', ואע"ג דאי אפשר שלא יתחבר בנצוק לא אחמור רבנן בנצוק היכא דלא נתכוון לשכשך ולנסך.
<h2>דף עג.</h2>
יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים, ויין במים ומים ביין (ומים במים) בנותן טעם, זה הכלל מין במינו בכל שהוא, בשאינו מינו בנותן טעם, והא דאמרינן יין נסך במינו במשהו לא שנא איסורא לגו התירא ולא שנא התירא לגו איסורא, ופסקו רבי' שמואל ואחיו רבי' תם ורבי' אב"ן דאדרבין ורב שמואל בר יהוד' משמיה דר' יוחנן דקאי על מילתיה דרבין ובעו תחלה הלכה למעשה דכל מין ומינו ודבר אחר אמ' סלק את מינו כמי שאינו ושאר מים רבים עליו ומבטלו ובעינן קיתון של מים תחלה. ורבי' תם כתב, אני הנהגתי בעירי לערב קיתון של מים ב' וג' בכל חבית וחבית שאם יקרה שנתערב יין נסך מעט בחבית להתירו בכך, כי לא סמכתי על מה שפסקתי סתם יינם מין במינו בטל בששים להתיר לא לי ולא לאחרים, אך אם בהפסד מרובה שהתורה חסה על ממונן של ישר', ובפרק כל הבשר [ק"ח ע"א] ובפרק הקומץ רבה [כ"ג ע"א] א' רבא כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ומאידך דר' יוח' נמי דאמ' שתי כוסות וכו', עד ומזגן ועירבן ש"מ דבעינן תחלה ואמ' סלק את מינו וכו', בכל דבר לח המעורב ואפילו ממינו הרבה מאד כמו יין שבבור אמרי' סלקיהו כמי שאינו, ואפילו מים דאיסור המעורבין ביין נסך מצטרפין עם מים המעורבין ביין כשר לבטל היין נסך ומצא מין את מינו וניעור לבטל האיסור מדאמ' ר' יוח' שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן ועירבן רואין את ההיתר כאלו אינו וכו', אבל רבי' יב"א פליג והורה הלכה למעשה על ידי גוי ששתה מן הכוס ושוב נתנו בכוס ההוא יין כשר ונתנום לקדירה והורה דלא בעינן תחלה ואפילו הכי אמ' סלק את מינו וכו', כי לא היה בקדירה כדי ביטול שתיהם, ומאחר שהיין נסך לא נתן טעם ביין הכשר ולא דמי לחתיכה דאמרי' [חולין ק' ע"א] כיון שנתן טעם בחתיכה הכשירה שנעשית הכשירה חתיכת נבלה וצריך לשער בכולה, פלוגתא דרברבתא הוא אם הלכה דמין במינו במשהו או בנותן טעם ואנן נהגינן במשהו.
<h2>דף עג:</h2>
ומילתא דלטעמא עביד כגון שאור ותבלין לא סמכינן להתיר בששים דטעמא לא בטיל, ובמין במינו יש מרבותינו שפסקו בששים כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי דבין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ודוקא ביין שנתנסך בברור לע"ז, ויש שפירשו אפילו סתם יינם, ויש שפוסקין כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם שהוא ששים.
<h2>דף עד:</h2>
פסק כלל דבר של הלכה גת של אבן או של עץ שאינן מזופפין אי לא דרך בה גוי בעי ניגוב ואי דרך בה בעי רתיחה, ואי מזופפין ודרך בה גוי בעי קילוף ואי לא דרך בה בעי רתיחה. ואם לא דרך בשאינו מזופף וגם לא היה יינו של גוי אלא של ישר' ונגע בו הגוי בהא אמרי' [ס' ע"ב] ההוא גוי דאישתכח במעצרתא וכו', ומסיק אי איכא טופח על מנת להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב ואי לא בהדחה בעלמא שרי, וחתיכת בגד או נעורת שבין סידקי הגת דינן בניגוב, כדתניא [ע"ה ע"א] של בצבוץ מנגבן, ונר' לה"ר אבי"ה שאפילו לפי דבריו אין להחמיר כולי האי בזמן הזה שאין בקיאין בעיניין ניסוך וסגי בהדחה. סיימתי פיסקי הלכות מספר אבי"ה מיין נסך ממסכת ע"ז.
<h2>דף עה:</h2>
דין שכר מפרק ב' בספר הישר כתוב מפני מה אסרו שכר של גוים ומשקה דבש, לא מצינו כלום איסור בשכר מדברי התנאים אלא האמוראים החמירו דחזו ביה חשש חתנות ולא כל כך כמו בפת שאפאו גוי שהרי זה השכר שלנו שהוא נעשה ממנו הקלו שהוא נאכל כמות שהוא חי ובבית ישר' מותר אם בישלו גוי בביתו של ישר', והואיל ואין בו משום בשולי גוים לית ביה נמי משום חתנות וכל שכן הדבש. וכרב קיימא לן [ל"ח ע"ב] דא' שתיתא שרי בדחטי ושערי והיינו קליות, דבשל סופרים הלך אחר המקיל, וה"ר אבי"ה כתב שבזה לא עמד דבריו שאם כן אפילו בישלו גוי בביתו מותר לשתותו בבית גוי ובימי חכמים לא היו רגילים בקליות לתקנו, אי נמי סבירא להו כאבוה דשמואל ולוי דאסרי ואנן קיימא לן כרב. וכל בישול שבישלו הגוי בבית ישר' לצורך ישראל ולא חיתה ישר' בגחלים לא ברירא לי אם גזרו אף בכי האי גוונא משום בשולי גוים או לאו, מכל מקום גבי שכר שלנו הנעשה מתבואה המיובשת דהיינו כשתיתא נרא' להתר כדפרישי' ואפילו לשתות בבית הגוי ואפילו אם בישלו הגוי בבית גוי. ושמע' אומרי' שפעמים שמשליך הגוי לתוכו שומן חזיר וגם מושחין בו שולי היורה כדי שלא תשרף, ואו' ה"ר אבי"ה דאף בזה לא נאסרנו דהשומן ידוע שנותן טעם לפגם בשכר הוא ומותר, וכן מצאתי בתוספות דע"ז של רבי' שב"ט שכתב שקיבל מחמיו ה"ר אב"ן שכלי שבשלו בו היום נבלה ובו ביום בשלו בו שכר שעורים או דבש מותר כי הבשר פוגם טעמם והוה ליה כחומץ שנפל לתוך הגריסין שפוגם ומותר, וגם ר"ת פסק כלי הגוים מחזקינן להו בסתמא שאינן בני יומן בחזקת נותן טעם לפגם כדחזינן [ל"ט ע"א] לגבי קורט של חילתית ולגבי כוספן של גוים וגם בסוף מסכת ע"ז [ע"ו ע"א]. ואפילו לדברי החולקים ואומ' שכל הני ברור לתלמוד שאפילו הם בני יומן השומן מקלקלן ולא משום שנחזיקם בחזקת שאינן בני יומן עד שיוודע לנו הבירור אפילו הכי ידוע שהשומן פוגמו, ועוד שבטל בששים לדידן ובדיעבד הוי ומותר כי הגוי אינו עושה מדעתינו אך לצורך הגוים מתקנו, ומאחר דאמרי' כן בשכר, קיימ' לן דנותן לפגם בדיעבד מותר אבל לא לכתחלה, והקדירה אסורה עולמית, ואם של נחושת יגעילנה, ואם של חרס ילבננה באור, ולא בעינן בקדירה מעת לעת רק שתעובר צורתו בלינת לילה, וכן פר"ש הכא. שאור שנפל בקדירה בפסח וידוע שפגם מותר, ומיהו ראוי להחמיר בפסח כדפסקו רבותינו.
